על סתיו ושרשראות גנוזות

או: על מה שנשאר על שולחן העבודה

המגורים בצפון אמריקה מאפשרים לי לחוות את ארבע העונות במלואן, וכשזה מגיע ליצירת התכשיטים העונות המתחלפות מהוות השראה רבה בשבילי בתהליך האמנותי. כשהסתיו האחרון התחיל קיבלתי הרבה השראה מהצבעים, הריחות (פאמפקין ספייס מישהי?) ומכל האווירה הסתווית, ובמקביל החלו להגיע לשולחן שלי ימבה פריטים מכל העולם שהתאימו לוייב הזה, הכל הונח מולי והתחילו החיבורים.

כשמתחילה לחבר אז אין הרבה מחשבה, יש בעיקר רגש, מה אני מרגישה שם ותחושה ש"הנה זה נכון". זה קצת מצחיק לדבר על אינסטינקטים כשמדובר בתכשיטים, אבל גם כאן, לא תאמינו, יש לאינסטינקטים הטבעיים שלי חלק מכריע בבחירות העיצוביות, החומריות והצבעוניות שלי.
ככה באחד מהגלים של החיבורים נוצרו תכשיטים, אבל לא כולם הגיעו לחנות.
לגנוז תכשיט זה לא משהו שקורה מיד: קודם כל אני "מתעכבת" לצלם אותו, ואז "מתעכבת" לבנות עבורו עמוד בחנות, ואז כשהוא כבר שם הוא נשאר בטיוטות תקופה ארוכה. 


ומתחילה אצלי אי נוחות- למה אני לא מפרסמת את זה?
מה מפריע לי?

רגע ההשלמה הוא כשאני מוחקת אותם מהטיוטות של החנות (ופיזית מכניסה לתוך קופסת הגנוזים שיש לי מתחת לשולחן). זה רגע של שחרור. רגע שבו אני מצליחה לשחרר ולהבין שאני לא שלמה איתן ב-100%.


 

השרשראות האלו- הרגשתי שהן כהות מדי, איטיות מדי, עציות מדי (כלומר, יותר מדי עץ). 
משהו היה OFF, ואולי יום אחד הן כן ימצאו את המקום שלהן, אבל כרגע הן בקופסא הירוקה של התכשיטים הגנוזים, מחכות.

כמה קישורים שאולי יעניינו אותך:

איך לקנות תכשיטים באינטרנט? 7 טיפים מנצחים

רגישה למתכות ולכן לא קונה תכשיטים לא מזהב? יש פתרונות

על שרשראות בהתאמה אישית- איך הכל התחיל?