על בחירה ופרידה מחיתולים
או: של מי החיתול הזה בכלל?
כשהפכתי לאמא גיליתי פתאום כמה אחריות יש בידיים שלי. כמה החלטות, קטנות כגדולות, אני צריכה לקבל.
עשרה ימים אחרי הלידה של הבן שלי הייתי צריכה פתאום לקבל החלטות שהרגישו לי כבדות מנשוא וממש לא הייתי מוכנה לזה: הצינון הזה, זה משהו ללכת איתו לרופאה? (התשובה הנכונה הייתה- כן), הרופאה אומרת ללכת למיון- לעשות את זה? (גם פה התשובה הייתה כן), במיון אומרים להתאשפז, זה הדבר הנכון (כן כן, לגמרי). כששאלו אותי האם אני מסכימה שיעשו לו אינפוזיה הרגשתי שזה ממש קשה, אני זו שצריכה להחליט? איפה המבוגר האחראי פה?
בהמשך הדרך המשכתי לעמוד בפני בחירות, יותר קלות לשמחתי: להלביש או שכבה או שזה מספיק? להשכיב לישון במיטה או ללכת לטיול בעגלה? לתת נובימול עכשיו או לחכות?
מלא מלא בחירות והחלטות, ועדיין לא הופיע המבוגר האחראי, מסתבר שזו אני.
ואז מתחיל מסע של חיבור פנימה לאינטואיציות, לאט לאט. כבר מתחילה להרגיש מנוסה, ומתחילה להיות יותר ויותר מחוברת לעצמי ולאינטואיציות, וכמובן מתייעצת עם חברות וקוראת ולומדת ומנסה לפלס את הדרך בהורות שלי בדרך שמרגישה לי הכי מתאימה וטובה, עם כמה שפחות להתערער מרעשי רקע.
וכל הזמן הזה, יש חיתול
החיתול ברקע, נתון קבוע שאין לערער עליו. פשוט שם.
השנה היא שנת 2015, הבן שלי הגיע לגיל שנה ושלושה חודשים פתאום עלה בי קול: החיתול הזה, מה הסיפור איתו? אולי הגיע הזמן להתחיל "גמילה"?
כמו כל דבר, לוקחת את זה כפרויקט. אני שומעת וקוראת על "מה נכון", אבל כהרגלי מקשיבה פנימה ובוחנת מה אני באמת חושבת על זה. אומרים לי שאני צריכה לחכות לו שהוא יהיה "מוכן". אומרים לי אפילו מה הסימנים שאני צריכה לראות כדי לדעת שהוא מוכן. אני מקבלת ביקורת גלויה וסמויה רק על המחשבה להיפרד מהחיתול. וקוראת ולומדת ואז מבינה: הלו! זו בכלל לא "גמילה"! למה הם קוראים לזה ככה? מילה כזו כבדה עם קונוטציות מאוד מסוימות.. והחיתול הזה, הוא לא באמת בשבילו, הוא בשבילי!
אז אני בוחרת להוריד לו את החיתול!
וקורה דבר די מדהים: הבן שלי מגלה את הפיפי והקקי שלו! זה היה די פלאי לראות את זה איתו, חתיכת "זו ילדותי השניה", אבל בקטן. ואז אני מבינה שהחיתול הזה נועד כדי שאני לא אצטרך להתעסק עם הפיפי והקקי, אבל הוא... הבן שלי... הוא פעוט מתוק שפשוט עושה פיפי וקקי, ופתאום מתחיל ביננו ערוץ תקשורת חדש לגמרי: שיח על הצרכים.
"עשית פיפי, כן! ככה זה נראה! פיפי עושים בשירותים". פתאום אני מבינה שמשהו בתחושה דומה לתקופה כשהוא היה ניובורן, ואני מנסה לקלוט סימנים ולהבין מתי הוא והגוף שלו מסמנים לי שיש לו פיפי או קקי.
בהתחלה זה ממש מתיש להיות בכזה קשב! זה החזיר אותי לחודשים הראשונים עם ניובורן, כשעדיין יש ניסיון להכיר ולהבין אחת את השני.
ואז אני מבינה, שהבחירה הזו, שהיא כל כך הגיונית, פשוט להיות בלי חיתול ולהיות בקשב עם הפעוט לחיים ללא חיתול- היא בחירה שנוטה לקבל ביקורת. אמירות כמו "את עושה לו נזק", "לא כדאי לחכות?", "אני מכירה כאלו שזה ממש עשה להם טראומה" ועוד ועוד ועוד.
אז עשיתי את הדבר ההגיוני ויצרתי קבוצת פייסבוק, קודם כל בשביל שיהיה מרחב בטוח בו אין מקום לביקורת על החלטה להוריד חיתול לפני גיל שנתיים. מתוך הבנה שכל זוג הורים עושים את הבחירות שלהם, וכל בחירה היא טובה- ובמרחב הזה יש מקום לבחירה הזו.
גם קטנים יכולים להיפרד מחיתולים
הללויה! יש קבוצת פייסבוק שבה כל אמא או אבא שיכתבו על תסכול וקושי- יקבלו אמפתיה.
אבל אמפתיה, עם כל הכבוד אליה (ויש כבוד)- זה לא מספיק. וההורים ממש צריכים הכוונה, איך לעשות את זה, איך להתחיל, מה לעשות בלילה, איך להגיב. אני מתחילה עם קובץ אחד, ועוד אחד, ועוד ועוד ועוד, ובסוף בהמשך הדרך גם מאגדת את הכל לחוברת אחת מסודרת ומקצועית.
עם הזמן החוברת של הקבוצה הולכת ומקבלת נפח, היא מופצת הרבה מעבר לגבולות הקבוצה- ופתאום אני מתחילה לראות ממש שינוי בשפה. עד שהקבוצה נוצרה היה ברור שיש "גמילה" מחיתולים. ואז, לאט לאט, יותר ויותר הורים מתחילים לחשוב על האמירה הזו שלי, "זו לא גמילה כי הם לא מכורים" ולהבין שזו באמת לא גמילה, שהמילה גמילה עושה עוול לתהליך ולנו ההורים, יוצרת מציאות שמוסיפה לנו קושי ופרשנויות מיותרות, ושלמעשה- הפעוטות שלנו לא מכורים לחיתול, והם נפרדים ממנו ולומדים לעשות פיפי וקקי בשירותים.
עצם השינוי השפתי הזה מחולל מהפכה של ממש: מהפכה תודעתית שגם משפיעה על הדרך בה אנחנו מסתכלות ומסתכלים על פרידה מחיתולים (ואפילו כתבו עלינו במוסף זמנים מודרניים של ידיעות אחרונות)
ובינתיים אי שם בניו יורק, מסתובב לו פעוט בלי חיתול
ונחזור לפעוט הבית. הוא בלי חיתול, פיפי וקקי בכל מקום, אני מרגישה שאני חיה במעלית של הסאבוויי (וכל מי שנכנסה פעם למעלית בסאבוויי יודעת למה אני מתכוונת), לפעמים זה ממש עולה על העצבים (ואני משתדלת לשלוח לעצמי חמלה גם במקום הזה), וקורה גם דבר מופלא: משהו בקשר שלנו לוקח צעד קדימה.
נפתח ערוץ תקשורת נוסף, ואני מבינה שהתפקיד שלי הוא לכוון אותו עם המון קשב, אמפתיה ויצירתיות.
נוסף על התפקיד ההורי שלי, אני מוצאת את עצמי מחזקת ומכוונת הורים נוספים, אמהות נוספות שכותבות בקבוצה ומתארות בדיוק את אותן סיטואציות, ואני מבינה עוד יותר כמה חשוב לתת להן בית, מקום בו הבחירה שלהן מקבלת לגיטימציה, חיזוק וחיבוק.
וזה מדהים איך אנחנו כאימהות עוצרות, בוחנות, לוקחות אחריות על הבחירות שלנו מתוך ידע ולמידה, וגם אם אומרים לנו ש"ככה צריך"- מותר לנו, ואולי אפילו כדאי- להקשיב פנימה, לבחור מתוך האינטואיציה שלנו, ולחפש את הבית המתאים שיחזק ויחבק את הבחירה הזו.
ובחירה, כזו אמיתית שמגיעה מחיבור וקשב פנימה- היא המפתח לתהליך הפרידה מהחיתול.
פאסט פואוורד לשנת 2019
לאורך השנים בכל פעם שעולה בקבוצה שרשור המלצות על ספרים, עולה גם האמירה שאין ספר שמדבר את הגישה. "נו הדס, תכתבי ספר כזה". אז השנים עברו והקולות מחלחלים, ובסוף כתבתי ספר כזה, והנה נולד לו הספר "דוקטור תחתונים"!
סוף סוף יש ספר ילדים שמתווך את הנושא כך שההורה הוא זה שעושה את הבחירה ומתווך לילד שלו את הפרידה מהחיתולים בדרך מלאת קשב ויצירתיות. סוף סוף ספר שמנרמל את המצב, שמתאר את הפיפי בכל מקום (היוש מעלית בסאבוויי) ומתאר את הדרכים היצירתיות שהורים יכולים לנקוט כדי לגייס לשיתוף פעולה, שידגיש את הכבוד והאהבה וערוץ התקשורת החדש שנפתח. ספר ילדים בנושא פרידה מחיתולים שלא ידבר על פרסים, שלא ידבר על "גמילה", שלא יתאר רק אמא אלא זוג הורים.
הספר יצא לאור ביוני 2018 ונכון להיום, ינואר 2019, המהדורה הראשונה של הספר עומדת להסתיים, כמעט כל העותקים נמכרו. זה דבר מדהים, ומרגש לחשוב בכמה משפחות הספר הזה נוגע, מתווך, תומך ומנרמל.
כשחשבתי איך אני יכולה לעזור להורים ברמה נוספת הבנתי שלאור השאלות שעולות בקבוצה שוב ושוב- עניין המיקוד בקשר עם הילד לא מקבל את המקום הראוי לו, אז יצרתי הרצאת וידאו שמקיפה את הנושא ונותנת להורים כלים ליישם את הגישה בבית ומענה לכל השאלות שעולות.
בהסתכלות אחורה אני מתמלאת גאווה גדולה.
בחיים לא דמיינתי שלכאן אגיע, מהיום בו פתחתי את קבוצת הפייסבוק, אי שם באפריל 2015.
כאילו זרקתי אבן למים, נוצרו אדוות, והן מגיעות כל כך רחוק. כל כך הרבה משפחות אימצו ומאמצות לחייהן את הגישה והפידבקים שאני מקבלת לא מפסיקים לרגש אותי.
אני לא יודעת לאן זה עוד יגיע אבל אני כל כך גאה במוסד הזה שנקרא גקי, גם קטנים יכולים, בדוקטור תחתונים ובשינוי זווית הראיה שהם יוצרים.
כמה קישורים שאולי יעניינו אותך:
ספרי ילדים בתיווך הפרידה מהחיתול
איך להיפרד מהחיתול ולשמור על היחסים עם הילד? ההרצאה
קבוצת הפייסבוק גם קטנים יכולים - להיפרד מחיתולים
