כל החששות והפחדים
וגם איך להתמודד
מתוך אלפי פוסטים שעלו בשנים האחרונות בקבוצה גם קטנים יכולים - להיפרד מחיתולים הרבה מהפוסטים העלו חששות מרכזיים בכל מה שנוגע לבחירה להיפרד מהחיתול.
הבסיס להרבה מהחששות והפחדים הוא הלא נודע. חרדה מהלא נודע היא כל כך מובנת, יש משהו מאוד מפחיד בכך שאנחנו לא יכולות לצפות מה יהיה בעתיד. דרך טובה להפחתת החרדה היא קבלת מידע בנושא, וזה בדיוק מה שנעשה כאן. אז קדימה, נתחיל!
מה יהיה עם הגן?
מה יהיה עם הגן? האם הילד יקבל את אותו יחס מכבד ומכיל? מה יהיה אם הגננת לא תתמוך ותרצה להחזיר חיתול אם הילד יעשה יותר מדי בתחתונים?
זה חשש כל כך לגיטימי ומובן. לחלק מהילדים זו הפעם הראשונה בגן, ולחלק זו לא הפעם הראשונה אבל זו הפעם הראשונה בלי חיתול. אלו שהכניסו בעבר את הילד לגן, הפחד הזה מאוד דומה לכל המחשבות- איך יתייחסו לילד שלי? ואם הוא יהיה רעב? יבינו אותו? ואם הוא יתגעגע אלי? יוכלו להכיל אותו?..
במצב הזה כדאי לשבת עם הגננת לשיחה ולתאם ציפיות בהתאם לגישה שאתם מגיעים איתה. כדאי לשתף מה התוכנית, מה הציפיות וכמובן להקשיב לגננת ולראות מה הגישה שלה לעניין.
חשש מהיציאה מהבית: מה יקרה? זה לא מסורבל? איך נתנהל?
זה הרבה יותר פשוט והרבה פחות מפחיד ממה שזה נראה. התרגלנו במשך תקופה כל כך ארוכה לנוחות שהחיתול מאפשר לנו. יש משהו מאוד מאיים במחשבות על מה יכול להשתבש, וזה עוד משהו שאין לנו שליטה עליו- וכן, זה יכול לעורר חרדה.
כדאי לדמיין את כל התרחישים הכי מופרכים שיכולים להיות כשנמצאים בחוץ ולתכנן מה הפתרון האפשרי. לכל תרחיש. כדאי להיערך טכנית ליציאה נוחה מהבית עם כל מה שיכול לעזור בחוץ.
והכי חשוב- לזכור שבסופו של דבר, מקסימום- הפעוט או הפעוטה יעשו בתחתונים ונחליף. והכי הכי מאתגר זה קקי בתחתונים, וגם את זה עוברים עם קצת מגבונים, שקית לגיבוי, ואם יש גם ברז עם מים זורמים זה מעולה.
חששות "לפני הורדת החיתול"- ומה יקרה אם...?
מחשבות על פרידה מחיתולים יכולים להציף חששות ו""מה אם"", ובאמת שאי אפשר לצפות את הכל.
הדרך להתמודדות היא פשוט לקפוץ למים (או לשלולית הפיפי?) מתוך הבנה שהילד יעשה קקי ופיפי ואתם תכוונו אותו לשירותים, עם בסיס של כבוד ואמפתיה כלפיו.
חשש שאני עושה או אעשה משהו לא בסדר ואגרום לסטרס וטראומה
זוהי אמירה בעלת כל כך הרבה רגישות וקשב למצב הנפשי והרגשי של הילד, כך שבעיני כל מי שחושב את זה נמצא במקום טוב. בעבר הרחוק היו כמה שיטות ודרכי התייחסות כוחניות שאכן יש להן פוטנציאל ליצירת טראומה. אבל, וזה אבל מאוד גדול, הגישה שלנו היא אחרת. מדובר בדרך מכבדת, קשובה, אמפתית.
כלל האצבע שלי כשעולה כזה חשש, בכל נקודת זמן בה הורים לא בטוחים אם הם עושים טוב, לשאול את עצמם: אם היו מתייחסים אלי כפי שהתייחסתי עכשיו לילד שלי- האם הייתי מרגישה מוגנת, בטוחה, שמורה? האם אני מרגישה שקשובים לי?
גם אם התשובה היא לא, תמיד אפשר לתקן. אבל הדיאלוג הפנימי הזה, החשיבה על הילד שלי כאדם בעל רצונות ומחשבות ורגשות, החשיבה בנעליו- מה הוא צריך? - חשיבה כזו היא מבורכת ויכולה להביא לתקשורת טובה יותר.
אנחנו אלו שמקבלים ומקבלות את ההחלטה להוריד את החיתול, בלי לשאול את הילד, כי זו החלטה חינוכית כמו עוד הרבה החלטות שמתקבלות עבור הילדים שלנו. אבל מכאן והלאה, אנחנו ההתייחסות היא בכבוד ובהמון רכות, מתוך התמקדות בקשר ביננו.
חשש מביקורת מהסביבה
ביקורות מהסביבה תמיד היו ותמיד יהיו, אבל כמו כל דבר זה מתחיל בתוכנו. ברגע שאנחנו שלמות ושלמים עם הדרך שלנו, ומצהירים שכך החלטנו וזה לא פתוח לדיון- מועבר מסר ברור. ברוב המקרים אם הוא מועבר מספיק פעמים זה מחלחל.
כמה קישורים שאולי יעניינו אותך:
על המילה "גמילה" ולמה אני לא משתמשת בה
איך ספרי ילדים יכולים לעזור בתיווך הפרידה מהחיתול