זוהי אמירה בעלת כל כך הרבה רגישות וקשב למצב הנפשי והרגשי של הילד, כך שבעיני כל מי שחושב את זה נמצא במקום טוב. בעבר הרחוק היו כמה שיטות ודרכי התייחסות כוחניות שאכן יש להן פוטנציאל ליצירת טראומה. אבל, וזה אבל מאוד גדול, הגישה שלנו היא אחרת. מדובר בדרך מכבדת, קשובה, אמפתית.

כלל האצבע שלי כשעולה כזה חשש, בכל נקודת זמן בה הורים לא בטוחים אם הם עושים טוב, לשאול את עצמם: אם היו מתייחסים אלי כפי שהתייחסתי עכשיו לילד שלי- האם הייתי מרגישה מוגנת, בטוחה, שמורה? האם אני מרגישה שקשובים לי? 
גם אם התשובה היא לא, תמיד אפשר לתקן. אבל הדיאלוג הפנימי הזה, החשיבה על הילד שלי כאדם בעל רצונות ומחשבות ורגשות, החשיבה בנעליו- מה הוא צריך? - חשיבה כזו היא מבורכת ויכולה להביא לתקשורת טובה יותר.

אנחנו אלו שמקבלים ומקבלות את ההחלטה להוריד את החיתול, בלי לשאול את הילד, כי זו החלטה חינוכית כמו עוד הרבה החלטות שמתקבלות עבור הילדים שלנו. אבל מכאן והלאה, אנחנו ההתייחסות היא בכבוד ובהמון רכות, מתוך התמקדות בקשר ביננו.