הסתגלות הדרגתית בגן

ומה לעשות כשהגננת לא מאפשרת?

בכל ספטמבר מחדש יש אצלי בפיד בפייסבוק גל של פוסטים שעוסקים בהסתגלות לגן, בקושי, בבכי, ומעל הכל: "הגן לא מאפשר הסתגלות הדרגתית!"

אז לכל מי שזכתה להגיע למסגרת עם גננת קשובה שמבינה את החשיבות בבניית היקשרות הדרגתית ובטוחה- אשריכן. לא מובן מאיליו.

ומי שלא- יש לי כמה מילים בעניין.

בשורה התחתונה,

זה בכלל לא משנה האם הגן "מאפשר" הסתגלות או לא

כן, קראת נכון.

נכון זה ממש משחרר? לדעת שזה בכלל לא משנה? זה מהפכני! 


אני קוראת הרבה פוסטים מלאי סטרס, מהתחושה ש"אין אפשרות".
אז אין כזה דבר. תמיד יש "אפשרות" ותמיד זה בידיים שלנו בסופו של דבר.

מה שמשנה, הדבר היחיד (!) שמשנה- זה הילד שלך. 
הילד בסבבה ונפרד בכיף אחרי תיאום ציפיות? מעולה. 
הילד במצוקה? אני לא משאירה אותו ככה, ואם אני לא יכולה להישאר (כי להורים "אסור להישאר")- אז הילד הולך ביחד איתי ולא נשאר, עד שכן ירגיש בנוח.

 

"רגע, אבל מה הגננת תגיד, ורגע, איך הוא יסתגל, ורגע, אבל.."

אין אבל.
מה שחשוב זה הקשר ביננו.
אם הילד במצוקה אני אצמד עוד יותר.
אם הילד בקושי אני אבהיר לו- אני איתך. 

אני איתך!
אני איתך, בקצב שלך, עד שתרגיש מספיק ביטחון לצאת לחקור.
אמא פה, אמא מגבה אותך, אמא איתך.

"אבל איך הוא יסתגל? איך הוא יתאקלם?"
קודם כל להבין שלהתאקלם לא אומר "לזרוק למים בלי לדעת לשחות, ולשרוד את זה". להסתגל לא אומר להיכנס מתוך מצוקה וללמוד איך להתמודד עם זה. 
להתאקלם מבחינתי זה להרגיש ביטחון והיקשרות. לפעמים זה משהו שלוקח זמן ולפעמים זה גם ממש מהיר, אבל זה דורש את הקשב שלנו.

 

"ואיך אני אסביר את זה לגננת?"
הכי פשוט, הכי חד משמעי- אני עם הילד שלי כשקשה לו, עד שירגיש בטוח.

וחשוב לזכור פה: זה לא נגד הגננת, זה בעד הילד שלך והקשר שלכם.

 

אין (!) כזה דבר "את צריכה לשחרר". כי "צריכה" לא הולך עם "לשחרר". שחרור מגיע ממקום שליו, רגוע, אוהב ובטוח. לא מתוך "צריך".

את לא צריכה כלום אמא יקרה. את יכולה להמשיך להקשיב ללב שלך, לבטן שלך.

כמה קישורים שאולי יעניינו אותך:

החששות והפחדים בפרידה מחיתולים ואיך להתמודד איתם

על תיוגים ושבחים, ולמה אני לא אומרת "כל הכבוד"

"יש לי אח קטן"- איך לתווך הצטרפות אח/ות למשפחה