על תיוגים ושבחים

ולמה אני לא אומרת "כל הכבוד"?

תיוגים

"איזה שובב הוא!" 

"איזו ילדה טובה את"

הוא ילד בכיין"

"היא פשוט ילדה פטפטנית!"

"הוא ביישן"

"היא כל הזמן עושה צרות"

"איזה ילד טוב הוא!"

"היא, היא המצחיקה שבחבורה" 

"הוא פשוט עצלן, ככה הוא"

כמה תיוגים יוצאים מהפה כל יום, כל היום, לפעמים אפילו בלי לשים לב. אנחנו מתייגים, הסביבה מתייגת.. אין לזה סוף.
 

חשבת פעם איך ילד חווה את התיוג?

איך תייגו אותך כשהיית ילדה? מה אמרו עלייך שוב ושוב? כמה מזה הפנמת? כמה מזה את נושאת איתך עד היום? כמה מזה באמת שלך? כמה מזה זו עוד מסיכה ששמת על עצמך? כמה מזה מזויף וכמה מזה אותנטי?

הבעיה עם תיוגים היא שהם מצמצמים. אנחנו כהורים רוצים להרחיב לילדנו את האפשרויות, את הרפרטואר.

כשאנחנו מתייגות ומתייגים- הרבה פעמים לא נשאר מרווח לגמישות, לשינוי, לגילוי עצמי. 


ילד שהפנים תיוג- ייתכן שבמהלך שארית חייו הוא ינסה להוכיח שהוא אכן כזה, או להוכיח שהוא ההפך. כך או כך, משהו מהאותנטיות שלו אובד, עוד מסיכה נבנית, וכמה קשה ומעייף וסיזיפי לקלף את אותן מסיכות.

 

אז מה כן? 
קודם כל להכניס את זה למודעות. להתייחס לילד עצמו, לרגשות שלו, למעשים שלו, למה שהוא גורם לנו להרגיש. לעודד את הרחבת הרפרטואר הרגשי שלו, לעודד אותו להיות מי שהוא, ולזכור שעדיף לא למהר לתת תיוגים וכותרות. לתת לו להיות. לתת לנו להיות. 

 

כשמישהו מתייג את הילד שלי בנוכחותי, עוזר לי להוסיף מולו את המילה 'לפעמים'. 
-"תראי איך הוא נצמד אלייך, הוא ממש ביישן!" 
-"לפעמים הוא מתבייש". 
האמירה שלי יותר מכוונת לילד מאשר לזה שתייג אותו. אני רוצה שהילד ישמע מסר פתוח- אתה לפעמים מתבייש, וזה בסדר, ויש לך את האפשרות לבחור בכל פעם מחדש איך אתה רוצה להיות. ואני אשאר פה איתך, כך או כך.

שבחים

שבחים זה נהדר. איזה כיף זה לשבח את הילדים שלנו, זה מעניק לכל הצדדים סיפוק מאוד גדול ומאפשר לנו ללמד את הקטנים והקטנות מה הערכים שחשובים לנו.

 

סיטואציה לדוגמא: הבן שלי חולק עוגיה עם אחותו.

אני אגיד "איזו נדיבות ואהבה!" (ואחבק אותו כי זה חמוד ומשמח)- כך אני מחזקת את הערך שאני רואה מולי, עושה רגע פאוז ומציבה לו מראה של מה אני רואה ומה חשוב לי.
לעומת זאת, אם אני אגיד "יואבי איזה נדיב" אני מתייגת אותו. אני מעדיפה לדבר על המעשה ולא עליו. 

והנה הגענו ל"כל הכבוד". צירוף מילים כל כך נפוץ שנאמר באהבה גדולה.

אז מה הבעיה שלי עם "כל הכבוד"? בסופו של דבר אלו שתי מילים ריקות מתוכן. מה זה אומר בכלל "כל הכבוד"? איזה ערך אני מחזקת כשאני אומרת את זה? מה הילד שלי לומד מזה? 

אני תמיד אעדיף לעצור רגע ולחשוב איזה ערך אני רואה מולי ומה אני רוצה לחזק, ואציין את זה. בלי לתייג אותו, בלי להגיד סתם מילים, אלא ממש לבחור את המילים שלי היטב ולעזור לו להכיר את עצמו, להיות המראה שלו בעולם ולשקף לו מה הוא עושה ומה הערך של זה בשבילי.

כמה קישורים שאולי יעניינו אותך:

מה לעשות כשהגננת לא מאפשרת הסתגלות הדרגתית בגן?

על בכי ושנת תינוקות (או: אין כזה דבר להשין)

החששות והפחדים בפרידה מחיתולים ואיך להתמודד איתם

"יש לי אח קטן"- איך לתווך הצטרפות אח/ות למשפחה